זה היה ערב ירושלמי קריר ובכל זאת התיישבנו בחוץ.

כל מה שאלון חשב עליו היה הסיגריה שבין לבין, וכל מה שאני ראיתי היה שולחנות מקומרים שהעץ שלהם לא שרד את הקור הירושלמי, אבל זרמתי איתו בסגנון "מה שבא לך אין לי בעיה לאכול עם מעיל" והתיישבנו.

שני שולחנות מאחורינו התנפצה כוס על רצפת האבן. לא הסתובבתי, אבל יכולתי לראות את היין האדום מתעופף לכל עבר קרוב ויכולתי לשמוע את המוזיקה הקצבית השקטה, והייתי לרגע במסעדה משפחתית קטנה (וכשרה) בנאפולי.

באותו עב הזמנו כמעט את כל התפריט,
ומאז חזרנו שוב,
ושוב,
ושוב.

זה קל, כשמדובר במסעדה של שף מושיקו גמליאלי, אחד הגאונים הגדולים שיצאו לירושלים.

מנות קלאסיות כמו קאצ'ו אה-פפה, ריזוטו פטריות, פיצה מרגריטנ היסטרית
וגם מנות מופרעות של המטבח המקומי.
הכל עשוי בטוב טעם, בדיוק מופלא, ובחינניות של מלצריות שאוהבות את מקום העבודה שלהן.

המלצה רותחת שלי.
ודעו, שבימי שישי בבוקר מגישים במקום ארוחות בוקר מדהימות (תזמינו את העין עם הקפונטה!!).
מקום מושלם, לא משנה מתי תבואו.